מאת: דיצה אלגר כספי
המסע הזה, הדרך שאנחנו פוסעות בה ברגליים יחפות וסדוקות, לעיתים קשה ומייסרת.
אנחנו נתונות כולנו במכבש לחצים אדיר. מלאות בעשייה יום יום ושעה שעה, במקביל לעיסוקים היומיומיים הקבועים שלנו, נותנות כל נשימה פנויה שלנו כדי שההצגה תעמוד על הרגליים ותוכל לרוץ.
זה קשה, סיזיפי. יש הרבה רגעי משבר. בינינו לבין עצמנו, ובין אחת לרעותה.
לפעמים רוצה להרים ידיים. שואלת את עצמי שאלות על אומנות והחיים. האם ניתן בכלל ליצור מתוך הלחץ העצום הזה של החיים? אפשר? מהו מחיר הנשימה הזאת למען הנשמה?
אתמול הייתה ההופעה בחאן. חששנו ממנה. פעם ראשונה מול אולם גדול, בעיר זרה.
כיצד מסבירות ומביאות את עצמנו לזרים מוחלטים?
הפעם הכי התרגשתי. אני אפילו לא יכולה להסביר למה. הרי הגוף כבר יודע. ואני יודעת שלא משנה באיזה מצב צבירה אגיע – בין אם זה עייפות, התרסקות רגשית או אחרי שבת מנומנמת, בפסיעה הראשונה על הבמה הגוף נזכר ומגיב מייד.
ובכל זאת….
התברר שהאולם מלא. פחד פתאומי לפשל. אולגה הבמאית אומרת לי מופתעת: "אבל את אף פעם לא מפשלת!" אבל תמיד יכולה להיות פעם ראשונה.
ואולי אעוף מהבמה הגבוהה כשאזרוק את עצמי באופן טוטאלי על הקהל. אולי אשכח. אתבלבל. לא אדע פתאום והכל ייעלם.
דפיקות לב. חזקות. לא לחץ. התרגשות שהגוף בקושי מסוגל להכיל.
מחכה לאות. אני פותחת את ההצגה. הפסיעה הראשונה שלי על הבמה היא זו המתווה את ההמשך. אני רואה את רנטה בקצה השני של אחורי הקלעים. אני יודעת. הפרנטנריות שלי, שהפכו לדם מדמי, תמיד נמצאות. אני סומכת עליהן. תמיד נשמור זו על זו על הבמה ומחוצה לה, אף פעם לא ניתן זו לזו ליפול.
אני יודעת שהן יתפסו אותי אם הפסיעה שלי הפעם תהיה מהוססת.
אני יודעת שהגוף יודע.
>>>דיצה אלגר-כספי שואלת מה היה קורה אם את מה שהיא יודעת היום, היא היתה יודעת כבר אז…
האות מגיע, ואני שומעת את פסיעותיי על הבמה. אני שומעת את נשימות הקהל ששומע את פסיעותיי. המוזיקה מתחילה. ואני מרגישה את הרגע הזה, שבו גוף המטוס עוזב את הקרקע.
ובו גופי שלי עולה על מסלול התעופה.
מאותו רגע אין כלום יותר מהעולם הזה. אין פחד, תשישות רגשית, עייפות של הגוף או טרדות יומיומיות אחרות.
יש את סולאנז', הדמות שלי, שעוברת דרכי את כל קשת הרגשות האנושיים כמעט. השפלה, צחוק, אכזריות, אלימות ובכי שחונק ומטלטל את הגוף.
יש את קלייר ומדאם, שאיתן הדמות שלי חווה גבהים ותהומות אינסופיים.
ויש את השחקניות מאחוריהן והתמיכה הבלתי נגמרת שלהן.
ואת רמי ואולגה וגל שמתפעלים את המוזיקה, התאורה ואחורי הקלעים כמו תקתוק של השעון בהצגה. ואבי הצלם שתקתוקי המצלמה מצליחים לתעד קסם.
וכולם מרגישים לי כמו רשת פרוסה היטב שמאפשרת תעופה בטוחה.
יש את הקהל. את עצירת הנשימה הזאת שהכול מתחיל, נסחף בתוך הזרם ונלכד בכיסאותיו. מרותק. הופך לחלק מהמסע המסחרר הזה. מהנשימה המעגלית. ההיפר ונטילציה הקיומית.
ויש את הקטארזיס שעולה ועולה עד הקצה. עד שהכול מתפוצץ. ורק רגש טהור ונקי נשאר.
כשהאור יורד. ומחיאות הכפיים נשמעות צלולות באולם.
ואז אני מבינה למה אני עושה את זה.
מה מחיר החופש של הנפש.
וכמה שום קושי, דרדר, סלע איתן או נהר בדרך
לא יוכלו לעצור אותי
מלחיות.
המשרתות 